יחודו של עם ישראל כעם הספר, בא לידי ביטוי גם ביחס המיוחד שהוא נותן לספר לאחר השימוש בו. שמירה זו באה לידי ביטוי בהיסטוריה של עם ישראל ובממצאים ארכיאולוגיים של גניזות עתיקות.

לאורך הדורות יהודים מכל פזורות תבל הקפידו לגנוז את דברי הקודש שבלו. כך התפתחו מנהגים שונים לגבי אופן הגניזה בפזורות היהודיות בכל רחבי תבל.

קבורת הגניזה היתה מתבצעת אחת לכמה שנים, בשונה מימינו. וזאת מכיון שענף הדפוס לא היה מפותח כלל. הדפסי קודש היו נדירים, והכתבים המעטים שהיו הועברו מאב לבנו. רק כאשר החומר התבלה לחלוטין, הוא היה מועבר לגניזה.

מקום ריכוז הגניזה היה לרוב בבתי הכנסת, בחדרון, עליית גג או תיבה, שם אוכסנה הגניזה עד להצטברות כמות גדולה.

הגניזה היתה נקברת אחת לכמה שנים בבתי עלמין או במערות. בקהילות רבות נהגו ביום זה שמחה של מצוה. טקס הולכת הגניזה לקבורה היה מלווה בשירה, בריקודים ובנגינה.

לקט מנהגים של קהילות שונות בעניין קבורת הגניזה

הקהילה היהודית בחבאן (במזרח תימן) היתה מייעדת מקום מיוחד בבית הכנסת, תחת להיכל או תחת לאיצטבא של ספרי התורה. שם היו מאכסנים את ספרי הקודש הישנים. כאשר המקום היה מתמלא, היו מעבירים את הגניזה לקבורה בסמוך לבית הקברות.

בעיר ירושלים הגניזה היתה נאספת בבית הכנסת "ציון" בבור עמוק עד להתמלאותו, אחת ל-7 שנים. אז היו מרוקנים אותו לשקים, ואת ספרי התורה היו מכניסים לכדי חרס. הרבנים היו מוליכים את הגניזה, ולפניהם הראשון לציון ורבני העיר הולכים עם נרות דולקים בידיהם. מאחוריהם המון העם היו שרים ומנגנים, עד שהיו מגיעים לעמק יהושפט. שם היו כורים קבר במורד הר ציון, טומנים את הגניזה ומכסים בעפר.

בעיר אלג'יר היו נוהגים לאסוף את הגניזה לאחר חג הפסח. בראש חודש אייר היו מוליכים את שקי הגניזה לבית העלמין בהמון חוגג ומזמר שירות ותשבחות עד הערב. בו ביום עושים משתה ושמחה, ומתפללים ערבית בניגון מיוחד

בערים שונות במרוקו (מקנאס, צ'פרו ועוד) היו קוברים את הגניזה מידי שנה באיסרו חג שבועות. הגניזה הוכנסה לתוך ארונות הדומים לארונות קבורה, אשר הובלו מבית הכנסת לבית הקברות. יום זה היה מכונה "יום קבורת התורה".

תאור חי על טקס זה תיעד אחד מבניה של קהילת צ'פרו:

"יום אחרי שבועות התאספנו מכל בתי הכנסיות בבית הכנסת 'אם הבנים', ומשם יצאה התהלוכה. הגניזה הועברה מכדי החמר לארונות אשר קושטו ועוטרו במטפחות בד נאות. הארונות נישאו על כתפיהם של אלו שהכריזו על תרומה לבית הכנסת. כל כמה צעדים הועברו הארונות לכתפי יהודים אחרים אשר אף הם תרמו תרומות. בכל כברת דרך היה פסק זמן בו מכרו את מצות נשיאת ארון השמות, כך אספו כספים רבים לבתי הכנסת. כל יהודי העיר ליוו את התהלוכה בשירים, מחיאות כפיים, זמרה ותופים, עד הגעתה לבית הקברות. בעיר צפרו אף הולחן שיר מיוחד לכבוד התהלוכה הזו. השיר הושר בערבית ותרגומו הוא: 'התורה היא לי מתוקה, בזכותה נפקחו עיני'… הקברן חפר קבר במקום מיוחד שהיה מיועד לגניזה, על יד 'קבר התורה' מן השנה שעברה, כדי שתהיה תורה על יד תורה. את הקבר ציפו במלט מכל ארבעת כתליו, לאחר שקברו בו את הגניזה עיסוהו בעפר ועליו הניחו קרש עליו נחרט 'גניזת תורה'. לאחר מכן ערכו סעודה עם כעכים ומשקה 'ערק', כפי שעושים לספר תורה חדש. בשבעת הימים הבאים היו עולים יהודי העיר לקבר הגניזה כמו שעולים לקבר צדיק, והיו מתפללים ושמחים בשירה וזימרה, מדליקים נרות, שוחטים צאן ובקר, וסועדים שם סעודה גדולה".

יצויין כי בערים רבות במרוקו נהגו לבנות על מקום הגניזה מצבות מפוארות ומיוחדות במינן, והמוני ישראל היו עולים להשתטח עליהם ולהתפלל במקום.

גם בקרב יוצאי ארופה יש עדויות על הנהגה של שמחה ביום קבורת הגניזה, כמו בעיר פיטסבורג, בה נהגו לאכול ולשתות לשם מצוה ביום קבורת הגניזה.

על השמחה בעת קבורת הגניזה נשא הרב יוסף שלמה כהנמן (ראש ישיבת "פוניבז'") דרשה מעניינת בעת קבורת הגניזה בעיירה פוניבז': כל אב ואם צוהלים למראה בגדים משומשים וקרועים של צאצאיהם הרכים, ולמראה נעליהם שבלו. הילדים בריאים ומתרוצצים, ובגדיהם משתחקים ונקרעים… אבוי לאותם הורים שלא זכו, אשר קנו לילדי טיפוחיהם את הבגדים היקרים ביותר, את הנעליים היפות ביותר, והנה שנה הולכת – שנה באה, אבל הבגדים נשארו בשלמותם. הילדים המסכנים עוד לא ירדו אף פעם ממיטת חוליים, אין מי שישתמש בבגדים ויקרע אותם… והנה, יהודי פוניבז' נטלו לידיהם ספרים חדשים, שלמים, ועשו מהם "שמות " לגניזה, יש פה דפים מתוך גמרות ומשניות, חומשים, סידורים וספרי תהילים, ספרי חידושים והלכות, משמע כי כולנו מקטן ועד גדול השתמשנו בספרים וקרענו… ולא נותר לנו כי אם להאציל עליהם ברכת כהנים באהבה שיוסיפו כולם לקרוע ספרים בצורה כזאת, ולהכין עוד הרבה "שמות" לגניזה לאורך ימים ושנים טובות…"

בכל תפוצות ישראל נהגו לערוך לויה של ממש במקרים של קבורת ספרי תורה שנפגעו או נהרסו בשוגג או במזיד.

מנהגים מעניינים נוספים של איסוף וקבורת הגניזה:

בעיר קזבלנקה שבמרוקו נהגו למכור את שק הגניזה לכל המרבה במחיר, בדומה למנהג של מכירת עליות בבית הכנסת. הקונה זכה לשאת את השק במסע ההלוויה ההמוני אל בית הקברות היהודי.

בתימן היו קוברים את הגניזה בבית הקברות דווקא בסמיכות לאחד הצדיקים.

בעיירה מונקאטש בגליציה הונהגה דרך מקורית לאיסוף הגניזה. ועד מיוחד בשם "חברת לוקטי שמות" (או בלשונם חברת לק"ש), הועד היה מלקט בכל העיירה את דברי הקודש לגניזה. במשך הזמן נעשה הדבר למקור הכנסה לעניים, שהיו מקבלים פרוטות מאנשי המקום, בעבור איסוף הגניזה.

 מסופר על ר' נתן אדלר בפרנקפורט שהיה קונה את ה"שמות" בכסף מלא: "ועובדא ידענא מרבנו הקדוש חסיד שבכהונה ר' נתן אדלר זי"ע, רבו המובהק של זקני רבנו הק' בעל החתם סופר זי"ע, שהיה דר בעיר הגדולה פרנקפורט דמיין, והיה דרכו בקודש לקנות במעות כל העלים מהספרים, הנקראים "שמות". כי היה קונה אותם במעות, ושומרן בדרך כבוד. ופיזר על זה הון גדול. אשרי איש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה, להיות נזהר על זה, ולהזהיר אחרים על זה…"

 גניזות עתיקות

היו מקומות ברחבי העולם, בהם ריכזו את הגניזה בחדר מיועד. כך הצטברו במשך שנים רבות כמויות גדולות של גניזה, המכילות חומר היסטורי רב ערך. במהלך השנים התגלו מספר מקומות כאלו, בהם השתמרו כתבי יד עתיקים – חלקם של גדולי ישראל ידועים, מכתבים, גיטין ועוד. הגניזה העתיקה המפורסמת ביותר הינה גניזת קהיר, שנחשפה בשנת 1864.

 

קבורת גניזה בהר הזיתים

 

 

  ספרים שרוכזו בבית כנסת במינסק מאי 1943

minsk

 

 

 לווית שמות בליטא לאחר שרפה

lita

 

 

 

קבורת גניזה בוילנא 1945

vilna